הציבור כועס, החקלאי מתבאס

הציבור כועס, החקלאי מתבאס.

תוצרת חקלאית יכולה להימכר בשתי דרכים:

1. מהחקלאי לסיטונאי, מהסיטונאי לקמעונאי, מהקמעונאי ללקוח הסופי

או

2. מהחקלאי ללקוח הסופי

רבים שואלים ואפילו מתרגזים איך זה יכול להיות שהמחירים דומים?

יש לזה הסבר.

כאשר החקלאי מוכר לסיטונאי, הסיטונאי מצהיר בתחילת העונה איזו כמות הוא ירכוש ובאיזה מחיר. זה לא מיטבי, אבל זה נותן מסגרת.

· האם הוא (החקלאי) יעמוד בכמות שהוא התחייב אליה?

· האם עלות הגידול תהיה כמו שנה שעברה? יהיה מספיק גשם? איזה מזיקים יופיעו העונה? ועוד....

· האם הסיטונאי יעמוד בהתחייבות שלו?

ובכל זאת כחלק מכללי המשחק החקלאי מתחייב, הסיטונאי מתחייב, העלות "ידועה" ויוצאים לדרך.

אותו חקלאי אומר לעצמו: "יש פה באמצע "שתי ידיים" שמרוויחות אם אני אדלג עליהן, אני ארוויח יותר והלקוח הסופי ירוויח יותר. לטובת זה אבנה אתר ואמכור ישירות ללקוח הסופי"

בחיים האמיתיים זה לא עובד כך, כי כאשר הוא מוכר ללקוח הסופי באופן ישיר הוא אמנם חוסך "2 ידיים" אבל נולדות לו הוצאות שהוא לא הכיר לפני כן:

· פרסום ושיווק

· מערך שירות לקוחות

· הובלה לבית לקוח

· אי וודאות לגבי הכמות הנמכרת שגורר פחת תפעולי גבוה יותר.

כאשר החקלאי מציע ללקוחות הסופיים, ואומר להם קנו ממני ישירות, הוא לא יודע באמת כמה יקנו הוא לא יודע האם מאמצי השיווק יניבו והוא כן יודע שלכל הזמנה תהיינה עלויות הובלה. בנוסף הוא צריך להקים מערך שירות לקוחות שיהיה מענה לכל בקשה, אחרת הוא יורה לעצמו ברגל. ובנוסף הוא הופך להיות מתחרה של הסופר. שהסופר יכול ברגע לעשות מבצע ובכך להוציא את החקלאי מהמשחק.

בקיצור.... איזה באסה.

מחליטים ופועלים על בסיס נתונים